"רוצה להיות אני וזהו"

"אני לא אוהבת חיות ולא אוהבת תכונות של חיות, רוצה להיות אני וזהו". זו היתה תגובתה של תלמידה בכתה א' כשהנחתי את הכתה לצייר חיות דמיוניות.

אמירה חשובה כשלעצמה ששמתי לי במגרת הזכרון לשיעורים הבאים איתה

"זה מצוין עניתי, להיות את זה הכי טוב והכי נכון"

בנסיון לעקוף את התנגדותה לציור, הצעתי לצייר רובוט עם התכונות המיוחדות שהיתה רוצה להעניק לו.

הרעיון מצא חן בעיניה והיא חזרה למקומה והתחילה לעבוד. אחרי כמה דקות, חזרה אלי הילדה עם רישום עפרון של רובוט בידה.

היא הגישה אלי את הרישום ואמרה "תראה, לא יצא לי."

"יופי!" הגבתי, זה רובוט מעניין, עכשיו תציירי אותו בצבעים."

"לא!", הרימה הילדה את קולה והגישה לי את הרישום שבידה, "זה רובוט מכוער ואני לא רוצה לצייר אותו."

הבנתי: מסתבר שלא שמעתי נכון, היא לא אמרה לי "תראה" וזה

ו אלא "תראה לא יצא לי".

הילדה עמדה בסרובה לצייר את הרובוט, או בכלל, חזרה למקומה ונמנעה מלעבוד במהלך כל השיעור.

שבחתי את הילדה על הנכונות ללכת איתי כברת דרך אל הרובוט, והרפיתי מהמטלה שכנראה היתה קשה לה היום.

השיעור הסתיים. ואני שמחתי על ההזדמנות מאתגרת שניתנה לי, כשהילדה מצאה אותי נוח עבורה ליצירת קשר רגשי.

זו התחלה משמחת של תהליך לימודי וכמעט טיפולי שעתיד לעזור לילדה להכיר את הפחד שמנע ממנה ליצור.

#Sightseeing